fix typo

resen/psychosophy/index.html

@@ -82,7 +82,7 @@ <h3>4. קלף ה"פרספקטיבה" - ה"אני", איך אני ממוקם בי
     <p><b>מנחם:</b> כן. זה גם רגע של אינטימיות מאוד גדולה. אני חושב שבסופו של דבר, כל ה"משחקים" האלה, no offense, נשענים על המוכנות שלנו להיפתח. וכדי להיפתח, אפשר לחשוב את זה כרגע של אינטימיות, אתה נפתח אל מול האובייקט, אתה חושף את עצמך, אתה מקבל מהאובייקט דברים. אני חושב שכדי שתיווצר אופטימיות צריך ביטחון. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו במקום בטוח, וזו הפרספקטיבה של הקלף הזה. היא אומרת - תלך, תצלול, הכול בסדר. תאפשר לעצמך את הפרספקטיבה של עולם הקמעות ועולם הרוח. כי זה החשש הגדול, נכון? שאנחנו ניפול מהנוצה, שיחשבו שאנחנו מטומטמים. והאמודאי הוא ממש קלף שמחזק אותנו במסע הלא פשוט הזה, להיכנס פנימה, להציף דברים וטראומות, לחשוב כל דבר no matter what, כמו אוכלי נבלות, אין דבר פסול, הכול מונח באופן חשוף.
         עוד דבר אחד, האמודאי להבדיל מהצוללן, עושה צלילת עומק ומחובר עם צינור חמצן החוצה. הוא לא נושא עליו את בלוני החמצן. יש משהו שמהדהד יפה בין האמודאי, שזה לגמרי פיגורה אחת, ואוכלי הנבלות, שהן במשותף. אבל יש ביניהם קשר כי האמודאי, שוב, עם הקמע זה כמו צינור החמצן. אתה כן רוצה להיות עם עצמך לרגע, אבל זה לא סותר. אנחנו רגילים תחת המחשבה הליברלית, לחשוב את היחיד כמנוגד לחברה, והמשותף זו קטגוריה אחרת שבה היחיד מוצא את עצמו ביחד עם עוד אנשים. ואני חושב ששני הקלפים מדברים את המקום הזה של המשותף.</p>
     <p><b>אבינועם:</b> אני רוצה להזכיר שהקלף הרביעי הוא קלף הפרספקטיבה, הוא איך אנחנו ביחס לנושא, שהנושא הוא קמע. אז הקלף מראה את העניין הזה של ללכת. מאמינים או לא מאמינים זה לא משנה, אנחנו עכשיו הולכים לטייל בתוך המרחב הזה ונראה מה קורה.</p>
-    <p><b>מיתר:</b> והפסיעה לתוך המרחב הזה, אפשר לדבר על זה מכל מיני כיוונים שונים, בסופו של דבר אם הקמע עובד או לא עובד, או כמה כוח יש לדבר תלוי באיפה אתה עומד מול עצמך. אני חושבת שאפשר לייחס כל מיני משמעויות, אבל זה אינדיווידואלי, זה ממקום שהוא אמוני פלוס אינדיבידואלי, חיפוש אישי. ובמקום הזה אתה עם המסכה שלך וזה צלילה אינדיווידואלית. אבל זה מעניין גם ביחס לריבוי של האוכלי נבלות מול היחיד שיוצא למסע.</p>
+    <p><b>מיתר:</b> והפסיעה לתוך המרחב הזה, אפשר לדבר על זה מכל מיני כיוונים שונים, בסופו של דבר אם הקמע עובד או לא עובד, או כמה כוח יש לדבר תלוי באיפה אתה עומד מול עצמך. אני חושבת שאפשר לייחס כל מיני משמעויות, אבל זה אינדיווידואלי, זה ממקום שהוא אמוני פלוס אינדיווידואלי, חיפוש אישי. ובמקום הזה אתה עם המסכה שלך וזה צלילה אינדיווידואלית. אבל זה מעניין גם ביחס לריבוי של האוכלי נבלות מול היחיד שיוצא למסע.</p>
     <p><b>מנחם:</b> יחיד, אבל עדיין תלוי באחרים. גם זה שיש שם אופק מנכיח את הנוכחות של החברה. זה אישי שלי לפחות, אני מאוד אינדיווידואל באינטואיציות שלי, גם בגלל שאני בן תרבות המערב והעניין שלי ברומנטיקה הגרמנית, אבל אני אף פעם לא רוצה לחרוג מתחומי העולם והחברה. ואני חושב ששוב, התעסקות עם קמעות היא מאוד דומה לרגע הזה, כמו שאת אומרת, זה משהו מאוד מאוד אישי ופרטי. משהו שגם ההתכוונות שלי וההתמקמות שלי מולו מאוד מאוד חשובה ומפעילה בעצם את כל המנגנון. יחד עם זה, הוא לא out of this world.
         יש משהו גם בזה, אפרופו בלהשאיר עקבות בחול. כי גם כשאתה צולל פנימה, יש עקבות, יש עולם שבתוכו אתה פועל, וגם הפנטזיות, העצים הללו. קודם כל, יש פה גם מיניות, שזה נושא שלא הזכרנו בנושא של קמעות. החושניות המורכבת שפועלת שם, כי זה לא רק סמלי. אפרופו פגאני ומיסטיקה, אני חושב שבקמע, ואפרופו חודורובסקי, החומריות היא מאוד מאוד חשובה. היא לא מנותקת מהדימוי ומהמחשבה. העצים הופכים להיות כל מיני דברים אבל הם עציים. יש חומריות. אותו דבר החול, זה אמנם ימחק, אמנם הרוח תזיז את זה, אבל משהו קרה בחומר. ואני חושב שזה עוד דבר שנותן פרספקטיבה על הקמע - לא לאבד את הממד החושני, החומרי, שהקמע מביא איתו. להבדיל, מקלפים, שאפילו שהם חומריים, אנחנו רואים אותם כדימוי, וזה step beyond. בקמע יש משהו טקטילי מאוד חזק שאני אוהב. והקלף הזה רוצה לדבר על החומריות המיוחדת שמתקיימת בעולם הזה. שהיא כמו לשים עקבות בחול.</p>
     <p><b>מיתר:</b> זה נהדר ואני חושבת בהקשר של מה שאנחנו עושים עם רֶסֶן, והגיליון הנוכחי של הקמעות, זה נעדר את הטקטיליות. אנחנו בעצם עובדים בפורמט שהוא מאוד דיגיטלי, אלקטרוני, מקוון וזו גם בחירה. אנחנו מתמודדים [בגיליון] עם כל מיני קמעות שהם אובייקטים, או קמעות שדורשים פעולה פיזית, ואז בעצם הפלטפורמה הזו מתווכת משהו שהוא לא התוצר הסופי שלו. אנחנו מודעים לכך ומדברים על זה [מיתר ואיל, עורכי הגיליון], אולי זה נותן לזה את הגושפנקה שזה בסדר.</p>