From ee8c9ffe9a7ed9a823ae47594a9242da633ecd2b Mon Sep 17 00:00:00 2001 From: Eyal Gruss Date: Wed, 18 Dec 2024 11:46:45 +0200 Subject: [PATCH] psychosophy quotes --- resen/psychosophy/index.html | 5 +++-- 1 file changed, 3 insertions(+), 2 deletions(-) diff --git a/resen/psychosophy/index.html b/resen/psychosophy/index.html index 9e52547..fa1e0fb 100644 --- a/resen/psychosophy/index.html +++ b/resen/psychosophy/index.html @@ -39,7 +39,7 @@

1. קלף ה"נושא" - מייצג את השאלה, ויהווה

מיתר: החליפה המעונבת שם ברקע היא מאוד חזקה, אי אפשר להתעלם ממנה.

מנחם: נכון. תשימי לב שהחליפה מאחורה והעט מקדימה. הרעיון שיש תיווך, "לפני שתתחיל את החיים, קח עט - ותחתום". בין העניבה לעט שישפוט אותך יש מרחב מחיה מעניין, שזה מה שניסינו לייצג. לקחת פגר ולהפוך אותו להזנה. בתוך המקום הזה הקלף הזה פועל.

מיתר: זה מעין היפוך תפקידים כלשהו, היפוך רעיוני. המעונבות המהוקצעת היא באיזה אופן הנבלה, הטרפה האמיתית.

-
אנחנו מתחילים את החיים מראש בתוך ההגבלה, של החוזה ושל השופט, בתוך המבט של האחר. דרך הקלף הזה, אולי השאלה שמופנית אלינו זה - איפה אנחנו ממקמים את הקמע? - האם בצד של המשמעות של הקמע? מה שכתוב עם העט ומה שהפרשן עם העניבה יגיד? או שבעצם הקמע הוא באזור שבין העט והאיש עם החליפה? בין ההסדרות ומנגנוני ההסדרה.
+
אנחנו מתחילים את החיים מראש בתוך ההגבלה, של החוזה ושל השופט, בתוך המבט של האחר. דרך הקלף הזה, אולי השאלה שמופנית אלינו היא: איפה אנחנו ממקמים את הקמע?

מנחם: אנחנו מתחילים את החיים מראש בתוך ההגבלה, של החוזה ושל השופט, בתוך המבט של האחר. דרך הקלף הזה, אולי השאלה שמופנית אלינו זה - איפה אנחנו ממקמים את הקמע? - האם בצד של המשמעות של הקמע? מה שכתוב עם העט ומה שהפרשן עם העניבה יגיד? או שבעצם הקמע הוא באזור שבין העט והאיש עם החליפה? בין ההסדרות ומנגנוני ההסדרה. כי הקמעות גם עושים שימוש בשיירים, זה לא נדיר שהקמע שייך ללוגיקה של השיירים שנושאים איתם את המשמעות. כי הוא לא הדבר. הוא התמצית, המכיל של משהו. הקלף מחזיר אלינו שאלה - הקמע שאתם מדברים עליו, האם זה הכתיבת קמעות? המכירת קמעות? או המקום שבו הקמע שייך לשרשרת המזון הרוחנית שבה אנחנו נדרשים לפעמים גם לסתום את האף.

אבינועם: זה למקם את הקמע במקום של ההישרדות, במקום של בני האדם מתוך החיים הקשים והאתגרים מתקשר לצורך להיאחז במשהו, באמונה. בא מישהו ונותן לך דבר, ואומר שזה יביא לך "ככה וככה".

מנחם: זה קלף של ריבוי, זה לא "אוכל הנבלות", אלא זה "אוכלי הנבלות". אחד הדברים שאנחנו מדברים עליהם זה על הכוח של ה־הרבה, של הלהקה. אוכלי הנבלות באים בלהקה, הם לא ציידים, ויש משהו מן המשותף - הקמעות הם לא פרסונליים, למרות שזה ההתכוונות שלי, ואני שעושה שימוש. זה מפנה לקטגוריה של המשותף. הקמע, למרות שהוא אישי ופרטי, זה שם אותך בתוך להקה, קבוצה, מרחב שהוא גדול ממך. אתה לא יכול לדאוג לניקיון ולאקולוגיה של העולם לבד, זו פעולה שנדרש לה הכוח של ה־הרבה. חלק מהפעולות, אנחנו מביאים את כל הידע של העולם, הולכים לסינים, לזן בודהיזם, אריסטו ומביאים מהכול. כי המחשבה משותפת. אנחנו שותפים במוטיבציות של השאיפה אל הטוב, הריבוי והשיתוף.

@@ -54,8 +54,8 @@

2. קלף ה"תומך" - מה מחזק אותנו ביחס לנו

מנחם: זה גם הרעיון שאתה לא יכול להפסיק. כל דבר מוציא עוד דבר. גם היא מקפיאה אותך. אגב, זה רפרנס מעניין למדוזה - המפגש שמשאיר אותך באלם. לאקאן נתן לזה שם - טראומה. המקום שבו אי אפשר לדבר. אנחנו באמת לא מדברים על מרחב שהוא חושני, זה לא שאני רואה את העתיד או יודע את מה שאני לא יודע. זה גם מה שהקמע רוצה לקחת אותנו אליו, לראות עם עיניים עצומות ולשמוע בקשב. הרעיון של להציף, לעבוד עם משקעים. הקלף מדבר על לעמוד בפתח של העתיד. מה שהאורקל עושה, כמובן שייך לאורקל של דלפי, מושג עם מסורת פילוסופית קריטית, כי זה הסימון של סוקרטס כמי שיודע והמשחק עם יודע־לא־יודע. זה מעניין לחשוב שהקמע "יודע ולא יודע" בו זמנית. מנגנוני הידיעה שלו הם לא דרך ידיעה שכלית ולא דרך הכרה חושית. הקמע הוא בפונקצייה של לארגן את כל משקעי העבר שלך ולהציף אותם, לאפשר לך להתמודד אותם.

אבינועם: היא לא רואה מהעיניים. הם בלי אישונים והעין מופיעה מהאבן, מהגוש. מהעומק.

מנחם: הרקע שנעלם הוא גם מעניין. בדרך כלל כדי שיהיה משמעות לדברים, וזה יכול להיות טייק מעניין על קמע. המצית הזאת, יש לה משמעות, כי היא בתוך קונטקסט, בתוך עולם. כלומר, אנחנו מייצרים משמעות כשאנחנו ממקמים דברים בתוך הקשר. אני חושב שהקמע נושא את הכוח שלו בתוך עצמו. הוא לא צריך את ההקשר שבתוכו הוא יהיה בעל משמעות. זה מין אובייקט מיוחד. הם באים עם הזמן והחלל שלהם, הם לא צריכים שמישהו יביא זמן וחלל כדי שהם יתחילו לתפקד. הם עצמם נושאים את הזמן והחלל כמעט כמו מונדה אצל לייבניץ. אז אני חושב שגם פה בהקשר הזה, מה שהאורקל מצביעה עליו, זה שהיא מתנתקת מההקשר, מהעולם, כי היא עוצמת עיניים והפעולה שלה היא באמת פעולה פנימית, אבל יקומית. היא מחוללת יקום מתוך ההשתקעות פנימה. ואני חושב שיש משהו שמהדהד את הדבר הזה גם בקמע. הוא אובייקט ייחודי שבהרבה מובנים קורא תיגר על הקשרים, אתה יכול לקחת אותו לכל מקום, הוא יכול לפעול בכל הקשר. יש את המעמד האקס־טריטוריאלי של הקמע שיכול להיות שהקלף הזה גם רוצה להזכיר לנו.

+
הנבואה פה היא לא 'ידיעת העתיד', אלא הבנת ההווה כמשהו שמכיל את העבר והעתיד.

מיתר: מעניין אגב שהזכרת את המונדה של לייבניץ, כי חשבתי על זה קצת בהקשר של הפתית שלג דווקא [גרסת קלף שלא נכנס לחפיסה]. במובן הזה, הצומת שמחזיק את כל הדרכים לרגע ומקבל את הצורה הייחודית שלו. האובייקט שמשתכפל גם עד אין קץ, מחזיק את תכונת היותו כמונדה.

-
הנבואה פה היא לא "ידיעת העתיד", אלא הבנת ההווה כמשהו שמכיל את העבר והעתיד.

מנחם: ובואי נזכור את הדבר הכי חשוב, המונדה היא האמת, היא לא רק היחידה האוטונומית, האוטרקטית, אלא היא גם מכילה את האמת באופן אנליטי, וזה שוב הפעולה של האורקל, זה הפעולה שאנחנו עושים. אם תשימו לב, זה לא "אנחנו חוזים את העתיד", אנחנו באמת משתקעים עוד ועוד כדי לפתוח ועוד דברים ומציפים דברים כדי להבין. הנבואה פה היא לא "ידיעת העתיד", אלא הבנת ההווה כמשהו שמכיל את העבר והעתיד. את המגע עם העתיד והמגע עם העבר.

@@ -83,6 +83,7 @@

4. קלף ה"אני" - איך אני ממוקם ביחס לנוש

מנחם ואבינועם יחד: אווו.

מנחם: הקלף האהוב ביותר [צוחק]. הקלף שכל אחד מאיתנו חושב שהוא אישי לו. הינה הנסיך של הפעולה. אותו מעמד של לצאת ולחקור מבלי שיש עליך את העול. חשבנו על סוג של צלילה כזאת.

מיתר: יש לו קסדה של צוללן?

+
יש פה גם מיניות, שזה נושא שלא הזכרנו בנושא של קמעות. החושניות המורכבת שפועלת שם, כי זה לא רק סמלי.

מנחם: כן. אפרופו השימוש בשפה. אמודאי זה לא סתם צוללן, זה צוללן של מים עמוקים. אפשר לראות פה גם את הרעיון שאתה שם עליך את הבועה וסוגר - זה מיועד לעומקים. בתוך המרחב החלומי, אפרופו קמעות, זה מרחב של פנטזיה, אתה יכול לדמיין דברים בלי שהם באמת יסכנו אותך. אפרופו הסכנה ליפול מהנוצה, אז באמודאי אין את זה. אתה מוגן, יש לך צינור חמצן, תצלול לתוך העולמות של הבאר, תתחיל להעלות דברים. זה מאוד מתקשר לרעיון של האורקל. הקלף הזה צוייר ובהתחלה לא היו עקבות. והיתה שאלה, האם להשאיר עקבות בחול. זה בדיוק אותו מעמד שברירי, היסטורי, נתון לחלופות הזמן והטבע. איזה עקבות אתה משאיר בתוך המסע הזה, הרעיון פה הוא שאנחנו משאירים עקבות בכל פעולה, גם אם היא מדומיינת, גם אם היא כאילו מנותקת, היא מותירה את הרושם שלה בעולם. אז יש שם את השאלה הזו, אפרופו הקמע, מה שחושבים בתוך המרחב הקמעי - איזה עקבות הוא משאיר. מה הם העובדות שבתוך העולם הזה של הצלילה, של הפנטזיה, של ההיסחפות, של לתת לעצמך ללכת בלי העול והאחריות. זו אבחנה חשובה, שאתה פריווילגי, יש לך צינור חמצן. יש את האידיאל, העין מלמעלה, כמו מגדלור, אתה יודע לאן אתה הולך ואתה מרשה לעצמך להיות פתוח...

אבינועם: וללכת לאיבוד.

מנחם: כן. זה גם רגע של אינטימיות מאוד גדולה. אני חושב שבסופו של דבר, כל ה"משחקים" האלה, no offense, נשענים על המוכנות שלנו להיפתח. וכדי להיפתח, אפשר לחשוב את זה כרגע של אינטימיות, אתה נפתח אל מול האובייקט, אתה חושף את עצמך, אתה מקבל מהאובייקט דברים. אני חושב שכדי שתיווצר אופטימיות צריך ביטחון. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו במקום בטוח, וזו הפרספקטיבה של הקלף הזה. היא אומרת - תלך, תצלול, הכול בסדר. תאפשר לעצמך את הפרספקטיבה של עולם הקמעות ועולם הרוח. כי זה החשש הגדול, נכון? שאנחנו ניפול מהנוצה, שיחשבו שאנחנו מטומטמים. והאמודאי הוא ממש קלף שמחזק אותנו במסע הלא פשוט הזה, להיכנס פנימה, להציף דברים וטראומות, לחשוב כל דבר no matter what, כמו אוכלי נבלות, אין דבר פסול, הכול מונח באופן חשוף.